החלטה בתיק רע"פ 5128/05

           בפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 9219/05 ביום 13.4.05, לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בת.פ. 5327/02.

           כנגד המבקש הוגשו לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים שלושה כתבי אישום, המייחסים לו עבירות על חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: החוק). ביום 16.12.04 ביטל בית-המשפט המחוזי לבקשת המשיבה שני כתבי אישום, לאור טענת ההתיישנות שהעלה המבקש.

           כתב האישום בת.פ. 5327/02 הוא התיק שנותר לאחר ביטול שני התיקים האחרים. בכתב אישום זה נטען, כי המבקש יצק תקרה, פרץ פתח גישה בקיר חיצוני, הכשיר שטח חלל והכשיר קומת מרתף המיועדת למחסנים ואיכלס אותם. בתשובתו לכתב האישום, הסתייג המבקש מעניין אחד בלבד, הוא מועד הבניה, והעלה טענת התיישנות.

           בהכרעת הדין, מיום 16.12.04, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי טענת ההתיישנות חלה לגבי עבירת יציקת התקרה, אך לגבי יתר העבירות טענת ההתיישנות נדחתה. בית-המשפט ביסס את הכרעתו בהסתמכו על עדות שכנו של המבקש, אשר העיד על כך, שהעבודות בוצעו לאחר התאריך הקובע לעניין ההתיישנות. על-כן, הורשע המבקש ביתר העבירות שלפי כתב האישום. הימנעותו של המבקש מלהעיד במשפטו חיזקה, לגישתו של בית המשפט, את עדות העד.

           ביום 31.1.05 נגזר-דינו של המבקש והוטל עליו קנס בסך 35,000 ש"ח או 175 ימי מאסר תחתיו, וכן מאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים. בנוסף, נדרש המבקש לחתום על התחייבות בסך  20,000 ש" ח, לפיה מתחייב הוא להימנע מביצוע עבירה דומה. עוד נצטווה המבקש לאטום בבטון את הפתח שפרץ ולסלק את כל הכלים והמתקנים הקיימים בתוך השטח, וכן להימנע משימוש כלשהו בשטח למעט שימוש כמחסן.

           על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים, הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

           המבקש ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר-הדין, אך בדיון בבית-המשפט המחוזי הוא צימצם את ערעורו רק לנושא ההתיישנות, ולאחר הערות של בית-המשפט, הוא צימצם את ערעורו רק לנושא מהימנות עד התביעה.

           בפסק-הדין מיום 13.4.05, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מקובלת עליו מסקנת בית-המשפט לעניינים מקומיים אשר קבע, כי הימנעותו של המבקש מלהעיד במשפטו משמשת חיזוק למשקל ראיות התביעה, ובעיקר לעדותו של עד התביעה אשר העיד, כי העבודות בוצעו לאחר התאריך הקובע ביחס לטענת ההתיישנות, ועל-כן טענת ההתיישנות נדחתה. אשר לעונש, קבע בית-המשפט המחוזי, כי העונש שהושת על המבקש הינו מידתי ולא נמצא מקום להתערב בו.

           על פסק-דין זה, הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שבפני.

           בבקשתו טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משלא בחר להתערב בעניין מהימנותו של עד התביעה וזאת למרות שהובאו בפניו ראיות שסתרו את עדות העד וגילו אותה ככוזבת. בנוסף, טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי אשר בחן את הראיות המאוחרות שהובאו בפניו, אך בחר לאחר בחינתם שלא לתת את דעתו עליהם, ובכך דחה את טענת ההתיישנות. עוד לטענתו, עד התביעה הינו 'עד מעוניין' אשר יש לו אינטרס בהרשעתו וכי שגה בית-המשפט לעניינים מקומיים, באמון שנתן בעדותו של עד זה.

           לעומתו, המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בקשתו של המבקש היא להתיר לו להגיש ראיות חדשות ולערער את מהימנות עד התביעה, בעוד שניתנה לו ההזדמנות בערכאה הראשונה לחקור את עד התביעה, וכן להעיד בנוגע ליסוד המצוי בידיעתו האישית, היינו תאריך ביצוע העבודות, וכן לשפוך אור על נסיבות ביצוע העבירה, אך הוא בחר שלא לעשות כן, ובכך מיצה את יומו בבית-המשפט.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות.

           הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספיציפי של בעלי הדין, אשר מצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ואין כל עילה משפטית או אחרת בבקשה דנן המצדיקה בחינה בגלגול שלישי, ודי באלה כדי לדחות את הבקשה.

           אף לגופו של עניין, אין מקום לקבל את הבקשה. טענותיו של המבקש הינן כנגד אי התערבותו של בית-המשפט המחוזי בקביעות העובדתיות של בית-המשפט לעניינים מקומיים, בעיקר בעניין מהימנות עד התביעה אשר עדותו נתגלתה כמהימנה בעיני בית-המשפט לעניינים מקומיים.

           ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר בחנה את הראיות והעדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, קל וחומר הערכאה השלישית. התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית מצומצמת למקרים חריגים ויוצאי דופן, כגון מקרים בהם הגרסה העובדתית שאימצה הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת או במקרים בהם העובדות מראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם.

           בקשתו העיקרית של המבקש היא להחזיר את התיק לבית-המשפט לעניינים מקומיים, על-מנת שהאחרון יבחן את הראיות הנוספות שיש בידו ואשר בכוחן לטענתו, להפריך את מהימנות עד התביעה ואמינותו. יודגש, כי המבקש בעצמו מציין בבקשתו, כי בית-המשפט המחוזי בעת הדיון בערעורו בחן את הראיות הנוספות שברצון המבקש להגישן, אך לא שוכנע, כי בכוחן לשנות את קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, ועל-כן, הותיר את מסקנות הערכאה הדיונית על כנן ונמנע מלהתייחס לראיות הנוספות, על אף שבחן אותן.

           לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי המבקש מיצה את יומו בבית-המשפט עד תום. טענותיו הינן עובדתיות ותו לא. למבקש ניתנה הזדמנות נאותה להעיד ולהפריך את עדותו של עד התביעה ולהטיל ספק במהימנותו, אך הוא נמנע מכך, ועל-כן הערכאה הדיונית סמכה על עדותו של עד התביעה, ואף ראתה בהימנעותו של המבקש מלהעיד כחיזוק לעדות זו. קביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי מקובלות עלי, ולא מצאתי הצדקה להתערב בהן.

           סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, ג' בתמוז תשס"ה (10.7.05).